כשסיפרתי למכריי שבחרתי בסיום התואר השני להתמחות בהדרכת הורים לילדים בעלי הפרעת קשב ופעלתנות יתר (הידועה בכינויה ADHD), שמעתי לא אחת את המשפט "מה מיוחד בזה? הרי היום כמעט לכולם יש הפרעת קשב".
ורק היום, אחרי שצללתי לעומק התחום המרתק הזה אני מבינה עד כמה אנחנו ממהרים לקטלג, לתייג ואפילו ל"אבחן" את עצמנו, את ילדינו ואף ילדים של אחרים על בסיס מאפיינים שאנחנו חושבים שנקשרים להפרעת קשב.
תחשבו על זה רגע:
האם כל מי שמפתח חום וצינון בהכרח חולה שפעת? האם כל מי שסובל מכאבי בטן בהכרח בעל רגישות לגלוטן? באותה המידה לא כל אדם אנרגטי הוא בהכרח היפראקטיבי, לא כל מי שמתפרץ בקולי קולות הוא בהכרח אימפולסיבי ולא כל מי שאתם מדברים אליו והוא אינו קשוב לכם בהכרח מושפע מקשיי קשב נוירולוגים.
ולמעשה, קלות הדעת הזו שהפכה פופולארית, פוגעת גם ברצינות שיש להתייחס להפרעת הקשב כאבחנה רפואית בלבד (!) ופוגעת גם בילדים וגם במבוגרים שאינם מקבלים מענה ראוי ומכיל לקשיים האמיתיים שהם חווים בשל הזילות בהתייחסות לה.
הנתון האמיתי והעדכני הוא שאחוז המאובחנים בעולם עם הפרעת קשב נע בין 12%-15% בלבד. נוסף להם, אנשי המקצוע יודעים לומר בוודאות שישנם לא מעט אנשים שלא אובחנו מעולם ועדיין…..לא אצל כולם היא קיימת.